אמא, אבא, רוצים לשחק איתי?

 

"משחק הוא הדרך של ילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם"​

מריה מונטסורי

​

לכל גיל יש את העיסוקים המרכזיים שמאפיינים אותו.

כמבוגרים העיסוקים העיקריים בחיינו הם העבודה, ההורות, ניהול הבית, תחביבים.

שכחנו כבר איך זה להיות ילד או ילדה, שהעיסוק העיקרי שלו הוא המשחק.

​

המשחק הוא למעשה העבודה של הילד. ילדים משקיעים במשחק את אותן האנרגיות שאנחנו משקיעים בעבודה שלנו. הם לומדים ממשחק ונהנים ממנו. המשחק מקדם את התפתחות הילד בכל האספקטים- מוטורית, קוגניטיבית, רגשית, חברתית. לכן הוא הבסיס להתפתחות תקינה ואיכותית. כשילד משחק הוא בעתם מתמודד עם החיים: מתפעל חפצים, מתכנן מגדלים, ממיין, ממציא רעיונות, מתקשר אותם לסביבה, משתף פעולה, פותר בעיות ומה לא.

 

יש ילדים שמסיבות שונות (ליקוי בויסות חושי, עיכוב התפתותי, אתגרים רגשיים, מוטיבציה נמוכה, הפרעת קשב ופעלתנות יתר ועוד) פחות מצליחים לשחק בגן ובבית. במצב כזה חשוב להבין למה ולתת לילד את המענה המתאים בכדי לסייע לו לעסוק במשחק.

​

אני יודעת שלעיתים משחק עשוי להיות לנו המבוגרים מאתגר, אפילו מאמץ. אנחנו רגילים להיות משימתיים, קונקרטיים, יעילים - ההיפך ממשחקיים. לעשות את השינוי התודעתי הזה עם הילדים זה לא קל. יותר מכך, למי נשאר כוח אחרי יום עבודה עמוס לשבת ולשחק? אבל אם ננסה, נשים את הטלפון בצד, נקח נשימה עמוקה, נשאיר את המשימות בעבודה ובאמת נתפנה לשחק עם הילדים שלנו, אפילו ל-20 דקות, נגלה שקצת התגעגענו ליצירתיות, לקלילות ולכיף שבמשחק. ונהנה לראות את הילדים שלנו בשיח, ביצירה, באינטראקציה איתנו.

​

הילדים משחקים רוב היום בגן, ולכן כשהם מגיעים הביתה בשעות אחר הצהרים, לעיתים הם זקוקים למנוחה וחשוב מאוד לזכור ולאפשר את זה. המנוחה הרבה פעמים לוקחת אותנו לפתרון של מסכים. מסכים הוא נושא לדיון בפני עצמו, וכל הורה מחליט האם וכמה זמן מסך לאפשר. אך ההסכמה הגורפת בעולם ההתפתחות המחקרי והטיפולי הוא שפעילות משחק עדיפה על פני מסך. לכן, ננסה לשלב זמן משחק בשעות אחר הצהרים עם הילדים, גם בשבילם וגם בשבילנו.

 

איך עושים את זה בפועל ?

 

קודם כל נדבר קצת על סוגי המשחק העיקריים בגיל הרך, מגיל שנתיים והילך.

 

משחקי בנייה והרכבה

קוביות, לגו, פזלים, מגנטים, הרכבת דגמים וכו'.

משחקי בנייה והרכבה ניתן לשחק באופן חופשי ובאופן מונחה.

בנייה חופשית זה אומר- מוציאים את ארגז הקוביות או הלגו, ויאללה לבנות. באופן הזה, משחקי בנייה והרכבה מצריכים גם יצירתיות, יוזמה, הבאת רעיון ויצירת תכנון של רצף שלבים שיביא לתוצר בו הילד מעוניין. לדוגמה, אם הילד מחליט לבנות חללית הוא צריך לתכנן ולבצע בהתאם לרעיון. אלו מיומנויות קוגניטיביות חשובות מאוד. לאחר בניית החללית ניתן לשלב משחק דמיוני, להעיף אותה לחלל, להנחית אותה על מאדים ועוד. משחק פתוח יכול להיות מאוד מאתגר לילדים עם קשיי תכנון, קשיי וויסות, קשיי קשב וכד'. הם עלולים להתקשות ביוזמה, "להיתקע" בשלב הרעיון או להתקשות בהוצאת רעיון לפועל. מה עושים במצב כזה?  ננסה לשאול אותו שאלות מנחות: "מה אתה רוצה לבנות?", לתת רעיונות לנושאים כלליים: "אולי משהו שקשור לחלל? או לחג חנוכה?", אם הילד עדיין מתקשה ניתן להציע רעיונות שהילד יוכל ליישם בעצמו, לא נשאיר אותו "תקוע" ומתוסכל. 

בנייה מונחית- זה אומר שהילד יודע מה אמור להיות התוצר. הוא לא צריך להביא רעיון אלא לארגן את החלקים באופן מותאם עד לתוצר. דוגמאות לכך הן פזלים, הך פטיש, צור צורה, משחקים בהם יש דגם שעל פיו הילד פועל. גם משחק שכזה מפתח יכולות תכנון ותיאום (אם כי ברמה יותר נמוכה), והוא מאוד מתאים לילדים שנמנעים ממשחקי הרכבה בגלל שיש להם דלות של רעיונות. כהורים אנחנו יכולים להתחיל ממשחק מונחה ובהדרגה לסייע לילד לשחק באופן פתוח ויצירתי יותר.

 

משחק דמיוני

משפחה, גיבורי על, הכנת ארוחה, בלשים, כל משחק "בכאילו"

המשחק הדמיוני מאפיין את גילאי 3-6 וממשיך גם אחרי. בהתחלה הוא פונקציונלי יותר- להלביש או להאכיל בובה, להכין ארוחה בכאילו וכו'. בהדרגה יכולות המשחק הדמיוני מתפתחות והוא הופך להיות משחק סוציו-דרמטי, משחק שיש בו תפקידים, תרחישים משחקיים, אינטראקציה. בתוך כל אלו הילד מעלה ומעבד תכנים רגשיים משמעותיים ומשכלל מיומנויות רגשיות- חברתיות כמו גמישות מחשבתית, קבלת האחר ורעיונותיו, פתרון בעיות ועוד.

מכל סוגי המשחק, המשחק הדמיוני הוא הכי מאתגר עבור ההורים. למה? הוא מצריך מאיתנו להיות ממש מעורבים רגשית, לפעול באופן באמת משחקי, "להיכנס לדמות". וזה באמת מאתגר כיוון שכמבוגרים שרירי המשחקיות שלנו כבר מנוונים. אבל חשוב מאוד לציין, שמכל סוגי המשחק, במשחק הדמיוני יש לנו ההורים הכי הרבה יכולת לתרום לילד שלנו ולהתחבר אליו.  

עולם המשחק הדמיוני הוא מרחב ביניים שנמצא בין המציאות לדמיון. אם נהיה ממש קשובים, נוכל לשמוע מהילד במהלך המשחק את הרגשות שלו, הקשיים שלו, הפחדים שלו, חוויות מהגן ועוד. במהלך המשחק הדמיוני, הילד משחק דמות, הוא לא בהכרח עצמו, ולכן יותר קל לו להעלות תכנים רגשיים שונים, להתנסות באסור ומותר כדי לבדוק את תגובות הסביבה, להעלות תכנים מאתגרים יותר, שהוא עצמו לא בהכרח מודע אליהם, יכול או רוצה לשתף באופן מילולי וישיר.

כשהילד מביא תרחיש כלשהו למשחק, למשל אחת הבובות מרביצה לחברה שלה, או שהילד חייב להיות המפקד שמחליט על כולם- יש כאן משהו שמדבר מהחוויה הרגשית הפנימית שלו. זה לא בהכרח אומר שמישהו הרביץ לו או שיש לו ענייני סמכות ושליטה. זה בסך הכל אומר שהוא עסוק בתוכן הזה כרגע בעולמו הרגשי. חשוב לציין בשלב זה, שאם אנחנו כהורים עדים להתנהגות מאוד חריגה או לא טיפוסית שקשורה לאלימות מסוג כלשהו במהלך משחק, כמובן שהדבר מחייב בירור והתייחסות.

מה אנחנו כהורים עושים? מה שמרגיש לנו נכון. אם במהלך משחק, הבובה של ילדיכם הרביצה לבובה שלכם, זו הזדמנות נדירה ללמד ולשתף את הילד שלכם בערכים ודרכי ההתמודדות שאתם כהורים מאמינים בהם. הבובה שלכם יכולה לבכות, היא יכולה להרביץ בחזרה, היא יכולה להסביר מה היא מרגישה, היא יכולה לברוח, כל אחת מהתגובות האלה בתוך המשחק תייצר שיח שהילד שלכם יפנים וישחזר, יש לשער, בפעם הבאה שיהיה חשוף לסיטואציה דומה בגן או בגינה. 

 

משחקי קופסה חברתיים :

משחקי קופסה שהם לרוב משחקי תחרות, עם תורות וסיומם בניצחון או הפסד. לדוגמה- משחקי קלפים, משחק הזיכרון, משחקי אסטרטגיה למיניהם וכו'. יש גם מעט משחקי קופסה חברתיים שיתופיים, בהם אין מנצח או מפסיד, אלא שיתוף פעולה בין המשתתפים להשגת מטרה משחקית.

משחקי קופסה תחרותיים מתאימים לרוב לגילאי 5-6 ומעלה, תלוי ביכולות הרגשיות-חברתיות של הילד. אלו משחקים מאוד מובנים הום מסתיימים בכך שיש מנצח אחד בלבד ואחרים מפסידים. סביב גיל גן טרום חובה מתחילה השוואה של הילדים אחד לשני ותחרותיות, במיוחד בין בנים, על מי הכי חזק, הכי חכם, הכי מהיר וכו'. יש ילדים שהסוגיה הזו מאוד מרכזית עבורם, ותחושת המסוגלות הפנימית שלהם מאוד מושפעת מהניצחונות וההפסדים. לכן אני מציעה, מגיל צעיר, לשקף לילד את חוויית הכיף של המשחק, של ה"ביחד", לשמש דוגמה לחיקוי כ"מפסידים". לדוגמה, אם הפסדתי במשחק אני אבטא את האכזבה שלי באופן מווסת ומותאם : ,אוף, איזה באסה שהפסדתי, רציתי לנצח. טוב לא נורא, אני בטוחה שבפעם הבאה אני אצליח, איזה משחק כיפי! (במילות ההורה כמובן... שיהיה אמיתי וכנה, ילדים יודעים מתי עובדים עליהם...).

יש ילדים שיתקשו להתמודד עם הפסד. במידה וילדיכם בוכה, זורק את המשחק, צועק, מאשים, מרמה כדי לנצח וכד', אל תיבהלו. ההתנהגות שלו מבטאת את עוצמת האכזבה. התנהגויות כאלה מאפיינות ילדים עם קשיי וויסות עצמי, ילדים שמגיבים בעוצמה גבוהה מאוד לסיטואציות מאתגרות או מתסכלות. ההתמודדות במקרה כזה מצריכה בירור מעמיק יותר כדי להבין מדוע הילד מגיב כך. אך כן ניתן לעשות מספר דברים כדי להתמודד עם העניין:

הטרמה: הטרמה, מלשון טרם, היא כלי עזר יעיל ומופלא להורים, היא מסייעת במגוון אתגרים יומיומיים עם ילדים. הרעיון הוא לבצע הכנה לפני שמתחילים לשחק : "יהלי, אני ממש מתרגשת לשחק איתך, אני ממש מקווה שתנצח כי זה הכי כיף לנצח. אבל אחד מאיתנו לא ינצח... אני סומכת עליך שגם אם תפסיד ותרגיש כועס או עצוב, תתנהג בצורה נעימה ואם תצטרך עזרה אני כאן איתך." הטרמה בדרך כלל כוללת תיאור של מה שהולך לקרות, את ההתנהגות החיובית המצופה מהילד, וניתן להתייחס גם להתנהגויות שליליות שאנחנו רוצים להימנע מהן.

אמפתיה: הילד שלכם מבואס כי הוא הפסיד וזה לגיטימי. תהיו איתו בתוך החוויה, תביעו אמפתיה, תשתפו במצבים שגם אתם הפסדתם וזה העציב אתכם, שידע שמה שהוא מרגיש זה הגיוני ויש לזה מקום. 

הזכירו לו שזה רק משחק: הכניסו לפרופורציות ראויות. תזכירו לו שגם כשהוא מפסיד במשחק, הוא עדיין אותו ילד חכם, אמיץ, אלוף שהוא תמיד. ניצחון/הפסד במשחק לא משנה את מי שאנחנו. 

הכי חשוב הורים- כיף!!! הנאה!!! תהנו מהמשחק, תצחקו ביחד, תעבירו את הדגש מהניצחון או ההפסד למשחקיות ולצחוקים.

 

משחקי קופסה דידקטיים

משחקים שמטרתם הקניית ידע בנושאים של שפה, חשבון, אוריינות, וכו'. אלו משחקים שהכי קורצים לנו כהורים לעיתים, כי הם מקנים לילד ידע כמו אותיות, מספרים, הפכים, קטגוריות וכו'. אלה משחקים באמת נוחים, אבל מניסיון הילדים פחות "עפים" עליהם מכמה סיבות. ראשית, אלה משחקים שמאוד מאפיינים את הגן, ברוב הגנים הילדים משחקים בהם כל יום. בנוסף, הם קצת "יבשים", הם לא תמיד מצליחים לסחוף את הילדים, במיוחד את הילדים היותר פעלתניים, שישיבה ליד שולחן מאתגרת עבורם.

 

משחקי תנועה

לרוב משחקים חברתיים כמו תופסת, מחבואים, כדורסל, כדורגל וכו'. יש גם משחקי תנועה פרטניים כמו הליכות חיות לדוגמה. משחקי תנועה הם חשובים ביותר להתפתחותו של הילד. הם מאפשרים חיזוק של התשתית הגופנית, שכלול מיומנויות תנועה חשובות כמו תכנון תנועה, שיווי משקל, קואורדינציה וכו'. ללא תשתית גופנית יציבה ומפותחת, הילד יתקשה בהמשך לבצע מיומנויות עדינות יותר, כמו כתיבה, גזירה וכד', כיוון שהמערות המוטוריות העדינות כמו כפות הידיים, תלויות בתשתית הגופנית הגסה- שרירי חגורת הכתפיים, הידיים, שרירי הגו וכו'. בנוסף, למשחקי תנועה יש מרכיב חברתי משמעותי מאוד, והם תורמות רבות לפיתוח מיומנויות חיברות ואינטראקציה.

 

פעילויות יצירה

בצק, פלסטלינה, צבעי מים, יצירות מנייר ועוד

פעילויות אלה לא תמיד נכנסות תחת קטגוריית המשחק, אך בעיני העיסוק בחומר הוא משחקי לכל דבר. הציעו לילדים להתנסות בחומרים מגוונים. זה יכול להיות משחק בחומר אחד, לדוגמה בצק או פלסטלינה. גם כאן אפשר לפעול באופן חופשי ואפשר גם ליצור לפי ספר או סרטון ביוטיוב. באותו אופן אפשר לשחק גם בבצק קינטי, חול קינטי (שמים בחול בעלי חיים קטנים מפלסטיק, כפיות, כוסות קטנות, צדפים...). הוציאו דפים, מכחולים וצבעי גואש או מים, תלו את הנייר על החלון ועודדו את הילדים לצייר את מה שהם רואים דרך החלון או מה שבא להם. ציור בידיים מורמות קדימה בגובה הכתף מחזק את חגורת הכתפיים והציור בעמידה לחלק מהילדים יותר מושך וקל מישיבה ליד שולחן. הוציאו לשולחן מגוון חומרים- צמר, כפתורים, נייר, גלילי נייר טואלט וכל העולה על דעתכם. חברו יחד את כל החומרים ליצירת רובוט, בית, רכבת או כל העולה על דעתם. אין כאן נכון או לא נכון. יש כאן יוזמה, יצירתיות וכיף.

 

מה לגבי משחקי מחשב ומסכים?

בכוונה הם לא נכללו ברשימת סוגי המשחק.

תרומתם של משחקי מסך להתפתחות הילד היא נמוכה מאוד, ויש שיאמרו כי אין בהם כלל תרומה אלא נזק.  הרבה הורים חושבים שגם דרך משחקי מסך הילד מפתח מיומנויות שונות- מוטוריות, תפיסתיות, יש הורים שאפילו מתייחסים לאינטראקציה הווירטואלית בין הילדים בעולם סייבר כאינטראקציה חברתית. בפועל, מחקרים רבים שמיפו את המוח בזמן משחק במשחקי מחשב מראים כי אזורי המוח החשובים להתפתחות כישורים ומיומנויות- מרכזי השפה, התנועה, האזור הפרונטלי שאחראי על תפקודים קוגניטיביים גבוהים, אזורים שאחראיים על עיבוד מידע רגשי- אזורים אלה כלל אינם פועלים בזמן משחקי מסך. בנוסף לכך, מחקרים מעידים על השפעות שליליות של מסכים על מרכיבים כמו קשב, יצירת קשר, וויסות רגשי ועוד.

​

אז לסיכום, אחרי שהבנו כמה זה כיף וחשוב לשחק, ואחרי שסקרנו את סוגי המשחק הרבים הקיימים סביבנו, איך "נשכנע" את הילד למשחק? את הילד שמעדיף לראות טלוויזיה או לראות אייפד, במיוחד אחרי תקופת הקורונה המורכבת שעברה עלינו שדחפה אותנו לתת זמן מסכים מופרז כדי לשמור על השפיות של כולנו...

 

 

איך נגייס את הילד למשחק משותף?

​

ילדים מתגייסים למשחק באופן טבעי, הם "מהונדסים" לשחק, זו הדרך העיקרית בה הם מתפתחים ולומדים. 

 

ובכל זאת כמה דברים שיכולים לעזור: 

​

נגישות- וודאו כי המשחקים נגישים לילדים, אבל לא כולם. הבתים של כולנו עמוסים במשחקים, ולפעמים העומס גורם לנו לאחסן הכל כדי למנוע בלגן ואז בעצם המשחקים בכלל לא נמצאים בשדה הראייה של הילד, מה שמפחית את הסיכוי שהוא יגדיל ראש וישלוף משחק מהבוידעם. או לחילופין, כל המשחקים נגישים לו בערמות עצומות, שהוא לא יודע לברור מהן משהו אחד מעניין. בחרו כמה משחקים ושימו אותם במקום מזמין ונגיש, אפילו הוציאו אותם לשולחן בסלון במהלך אחר הצהרים, זה מגביר את הסיכויים לכך שהילד יפתח וישחק. מדי כמה שבועות החליפו את המשחקים במשחקים אחרים על מנת לייצר גיוון, עניין ואתגר.

 

זמני משחק- חשבו מתי הזמן הכי מתאים להזמין את הילד למשחק משותף, לרוב מדובר בשעות אחר הצהרים, לאחר שהילד אכל ונח קצת. שבתות הם זמן נהדר למשחק משותף, התחילו את הבוקר בנשנוש ומשחק על השטיח בסלון, קחו אתכם משחק לפיקניק או לבילוי עם חברים.

 

התאמת סוג המשחק לסיטואציה- אם אין לכם כרגע זמן לשבת עם הילדים ולשחק, אל תציעו לו משחק המצריך תיווך ועזרה. אם מגיע חבר שאתם יודעים שהוא או ילדיכם תחרותיים מאוד, תציעו פעילות משותפת ולא תחרותית כמו בנייה בלגו או משחק בבצק. אם ילדיכם עייף אל תציעו לו משחק דידקטי המצריך מיקוד רב של קשב ולמידה, אלא משחק פתוח יותר, מהנה והפגתי.

 

התאמת המשחק ליכולות הילד- מאוד משמעותי. אם נדרוש מהילד פעילות שהוא לא מסוגל אליה מבחינת הרמה ההתפתחותית שלו (פזל עם יותר מדי חלקים, לצייר ציור מורכב עם הרבה פרטים...), אנחנו נייצר חוויית כישלון מיותרת. אם אתם לא בטוחים מה יכולות הילד תתחילו מרמה נמוכה יותר ואז תעלו, ככה גם תייצרו הדרגתיות וגם תתאימו את הפעילות לילדיכם.  

 

יצירת סביבה שקטה- אם הטלוויזיה דולקת ברקע או האייפד נמצא על השולחן ליד, אל תבנו על זה שהילד שלכם יתמקד במשחק. אם אנחנו רוצים שהילדים באמת יתמסרו וישקעו במשחק, ניצור עבורם סביבה שקטה ונקייה מגירויים עד כמה שאפשר, עם מרחב פיזי מתאים (נזיז קצת את השולחן בסלון ונאפשר מרחב לבנייה) נארגן את השולחן ונוריד ממנו דברים שלא קשורים למשחק וכו'.

 

תזרמו עם הצעות משחקיות של הילדים- שימו לב מה התחושה הראשונית שעולה בנו כשהילדים באים ואומרים לנו : "בואו נשחק בפיראטים!  או... בואו נהייה בלשים, חוקרים, חדי קרן וכו'.....". אם הרגש הראשון שעולה בכם הוא "אוי לא", זה בסדר, אתם בחברה טובה. לא תמיד קל לנו להתגייס למשחקי הדמיון הללו, כמו שכבר אמרנו. חשוב לזכור שההזמנה של הילד שלנו למשחק משותף היא קסם, הזדמנות לצאת קצת מבועת השגרה שלנו, להתחבר, להנות, להעמיק את הקשר. אז נקח נשימה, נגיד כן ונראה לאן זה זורם.

 

הפכו מטלות יומיומית למשחק- צריך לסדר את החדר?  הפכו את זה למשחק, בהתאם לגיל הילדים. לדוגמה, עם ילדים קטנים יותר נסדר לפי צבעים : עכשיו מסדרים את כל החפצים הכחולים, אחר כך את האדומים וכו'. עם ילדים גדולים יותר אפשר לפי אות ראשונה של החפץ, לעשות תחרות עם זמנים וכו'.

 

צנצנת רעיונות- אחת העצות הכי פרקטיות לשילוב משחק פעילויות שונות בחיי היומיום. כתבו על פתקים או על מקלות ארטיק מלא רעיונות לפעילויות ביתיות, הכניסו את כל הרעיונות לצנצנת ושימו שלט : "צנצנת הכיף של משפחת עמית". בכל פעם שהילדים אומרים " משעמם לי", הציעו להם לשלוף פתק/מקל מהצנצנת וככה בשנייה יש רעיון כיפי לפעילות.  בהמשך יש קובץ חינמי להורדה של פעילויות, גזרו את הפתקים וקדימה לשחק. הוסיפו כל רעיון העולה על דעתם.

 

בהצלחה

תהנו מהביחד