גבולות : יצירת מרחב התפתחות מאפשר

 נושא הגבולות הוא נושא מאתגר עבור הרבה הורים. לעיתים קרובות אנחנו תוהים לעצמנו- אילו גבולות להציב? איך? איך אפשר להיות עקביים ולהתמיד עם גבולות כשהם הופכים למשימה מתישה? ומה לעשות כאשר הילד פשוט לא מקשיב?

 

בעבר, התפיסה ההורית-חינוכית נתנה מקום רב לנושא המשמעת. מקום ההורה מול הילד היה ברור: ההורה הוא המחליט, הקובע, הממשמע, הכוח נמצא אצלו. הילד צריך להישמע לו ולהוראותיו, ולרוב כאשר היה פועל שלא לפי אלה, היו לכך השלכות בצורה של מניעת מותרות, עונשים ועוד.

כיום, אנו מבינים ויודעים, שחינוך דרך כוחניות ועונשים אינו יעיל, אינו חינוך בעצם, ואינו מיטיב בהכרח עם התפתחותו של ילדנו. הגישה ההורית היום שמה במרכז ערכים של אמפתיה, קרבה, שיח והדדיות. נושא הגבולות, שנקשר באופן הדוק למשמעויות סמכות ומשמעת, לא עבר את האדפטציה לערכים החדשים. הורים שרוצים לאפשר לילדיהם לגדול באופן חופשי, חוקר, פתוח ויצירתי, לעיתים חושבים שגבולות מתנגשים עם הערכים הללו ולכן זונחים אותם. במצב שכזה, הילד עלול לשלם את המחיר. 

 

כולנו רוצים לגדל ילדים הפועלים באופן מותאם ומסתגל לסביבה שלהם- ילדים שמצליחים לתקשר באופן חיובי עם סביבתם, לשחק עם בני גילם באופן הדדי ונעים, ילדים שמצליחים להתמודד עם קושי ותסכול בצורה יעילה, יצירתיים... סקרנים... אבל מה המקום של גבולות בכל הרצונות האלה? איך מיישמים אותם ברוח ההורות של היום?

 

כדי לענות על השאלה הזו אנו קודם כל צריכים להבין מהם גבולות ומדוע הם חשובים בכלל.

 

למה זה חשוב?

ככל שהילד גדל ומתפתח, הוא הופך פעיל יותר, יוצא אל העולם לחקור אותו, מקיים אינטראקציות ומתמודד עם סוגים שונים של חוויות ואתגרים. תחושת חופש הפעולה היא מרגשת עבור הילד. תוך שנה בלבד הוא הופך מיצור קטן שתלוי לחלוטין בהוריו, לפעוט פעיל, שמסוגל ללכת, לטפס ולגעת בכל מה שנקרה בדרכו. ברמה הרגשית הילד חווה התרגשות, סקרנות, רצון עז לצאת אל העולם, ומצד שני הוא מודע באופן לא מפורש לכמה גדול ומורכב העולם ולסכנות הקיימות בו. ברמה המעשית הילד יחווה חוויות נהדרות של מגע, תנועה ולמידה ומצד שני הוא עלול לחוות חוויות מסוכנות או לא מותאמות שיסתיימו בכאב  פיזי (נפילה, מגע במשהו חם) או בחוויה רגשית שלילית (תסכול, דחייה חברתית וכד׳).  

 

המונח ״גבולות אהבה״ מבטא בצורה מאוד ברורה את מהות הצבת הגבול : הצבת גבולות הוא מעשה של אהבה ודאגה שאנחנו ההורים מעניקים לילדנו. למה אהבה? כי הרצון שלנו כהורים הוא שהמפגש של הילד עם העולם יהיה חיובי והחוויות שהוא יחווה בו תהיינה בונות. כמובן שתהיינה גם חוויות לא נעימות בדרך, וזה נהדר והכרחי, חלק מהלמידה של העולם. אך גבולות יאפשרו לנו ההורים ליצור מרחב התפתחות מאפשר בכמה מישורים : 

​

בטחון הגוף : תחום זה הוא ברור מאליו, גבולות כמו לא לרדת לכביש לבד, לא להתקרב לתנור/לגז וכו'. אלו גבולות שנועדו להגן על הילד ולדאוג לשלומו הגופני. כך, כאשר אנו מבהירים לילד שהוא יכול לשחק בחופשיות בדשא אך בשום פנים ואופן אסור לו לרדת לכביש, הילד חש תחושת וודאות, הוא מודע למרחב הבטוח עבורו ויכול לשחק בחופשיות ולחקור בשמחה את אותו מרחב בטוח.

​

שגרות יומיום: כאן נכנסים גבולות הנוגעים לשגרת היומיום של הילד. הגבלת זמן מסכים, כמה ממתקים אני יכול לאכול ביום, צחצוח שיניים, באיזו שעה הולכים לישון וכו'. שמירה על גבולות ושגרה עקבית מסייעים לתחושת הביטחון של הילד ומקנים לו הרגלים בריאים לחיים מיטיבים. 

​

התנהגות ותקשורת עם הסביבה : שטח יותר אפור. בתחום זה כל הורה מגדיר לעצמו לפי הערכים והאמונות האישיות והתרבותיות שלו כיצד הוא היה רוצה שילדו יפגוש את העולם. לדוגמה, הצבת גבולות לגבי התנהגות תוקפנית או פוגענית. אני שומעת המון הורים ישראלים מתייחסים להתנהגויות אלימות בקרב ילדים קטנים כמשהו זניח ואף מקובל: ״הוא צריך ללמוד להחזיר״, ״עדיף שהוא יהיה זה שנותן מכות מזה שמקבל״, ״זה טוב שילמד לעמוד על שלו״ ועוד. חשוב לזכור שכאשר אנו לא מציבים גבולות ברורים ומאפשרים לילד להתנהג באופן תוקפני- להרביץ, לחטוף, להרים עלינו את הקול, הוא לומד שזו התנהגות שמקובלת עלינו ויסגל אותה כדרך לגיטימית להתנהלות בעולם. הרי אם צעקתי על אמא והיא נתנה לי מה שרציתי,  אני אפעל בדיוק כך גם בגן, אצל סבא וסבתא, בגן השעשועים ועוד. אך בגן יהיו לדבר השלכות- חברים יתרחקו ממנו כי ילדים מתרחקים באופן טבעי ממה שלא נעים להם, הגננת עלולה לכעוס או להפעיל אקט משמעתי כלפי ילד אלים, סבא וסבתא ייהנו פחות מזמן האיכות שלהם אתו אם ייתקלו בצעקות בכל פעם שלא יקבל את מבוקשו. וכך עלולה להיווצר התרחקות מהילד מצד הסביבה החברתית שלו. 

 

מה קורה כשאנחנו לא מציבים גבולות ברורים?

אם אמרנו שגבולות ברורים ועקביים מייצרים תחושת ביטחון ומסוגלות ומעודדים את הילד לפעול בעולם, היעדר גבולות גורם למצב הפוך בדיוק- חוסר וודאות, בלבול ובמצב הקיצוני יותר- חרדה והימנעות. כאשר הילד לא יודע מה מצופה ממנו, הוא יפעל באופנים שאינם מותאמים שעלולים להזיק לו. ילדינו סומכים עלינו שנשמש להם מדריכים בעולם הזה ונשמור עליהם. 

 

איך מציבים גבולות?

 

החלק הזה מתחלק לשני נושאים מאוד חשובים : חינוך יומיומי ותגובה ממוקדת אירוע.

 

חינוך יומיומי :

גבולות לא עומדים בפני עצמם, הם חלק ממערכת הערכים המשפחתית שלנו. אם אנחנו כהורים מאמינים שהדרך לפתור בעיות היא דרך שיח הדדי, גמישות והתחשבות באחר, ואנחנו מחנכים לכך מדי יום באופן טבעי דרך ההתרחשויות היומיומיות שקורות בבית, הילד שלנו יפנים זאת.  כך סביר להניח שכאשר הוא יידרש להתמודד עם קונפליקט הוא יעשה זאת בדרך החיובית שהוא למד בבית ולא דרך תוקפנות, גם בלי שהגבול "לא מרביצים" יאמר כל פעם מחדש. כמובן שלא תמיד זה עובד ככה, אבל זה בהחלט מגביר את הסיכוי לכך. אם אנחנו מאמינים שחשוב לילד לשחק וליצור על פני צפייה במסכים, ונקיים שגרה ביתית שהמינונים בה בהתאם לכך, הילד יפנים אפילו בלי שנאמר זאת במילים, שיותר כיף ומעניין לשחק מאשר לצפות במסך. באופן הזה הוא עצמו ייזום משחק בבית ולא יפנה ישר למסכים מה שיצמצמם את הקונפליקט ואת הצורך להציב גבולות סביב הנושא. אז קודם כל צריך להבין מה חשוב לנו כהורים ולהנחיל את זה באופן מעשי בחיי היומיום שלנו דרך משחק, ספרים, שיח ודוגמה אישית. אנחנו לא נחכה עד לתקרית כדי לתווך לילד גבולות, אלא נדבר את הגבולות והערכים שלנו  בחיי היומיום ונחזק את הילד בכל פעם שהוא פועל בהתאם לערכי המשפחה.

 

עקרון חשוב נוסף הוא ״הטרמה״. כאשר אנו צופים מצב מאתגר עבור הילד, לדוגמה, אם אנחנו בדרך לקניון ואנחנו יודעים שהוא יבקש עוד צעצוע למרות שכבר קנינו השבוע, נעשה ״הטרמה״ (מלשון טרם=לפני). עוד לפני היציאה לדרך נאמר לו ״אנחנו נוסעים עכשיו לקניון ונעבור ליד חנות הצעצועים. אני יודעת שבטח תרצה לקנות משהו כי יש שם הרבה דברים יפים, אני מזכירה לך שאנחנו קונים רק צעצוע אחד בשבוע וכבר קנינו, אז היום לא נוכל לקנות עוד. אם תראה משהו שאתה ממש רוצה נצלם אותו ונקנה אותו בשבוע הבא״. הטרמה יוצרת וודאות, מזכירה את הגבול, ומספקת לילד דרכי פעולה חיוביות ויעילות להתמודד עם התסכול.

 

ומה עושים כשבכל זאת יש חציית גבולות? כאן אנו מדברים על תגובה ממוקדת אירוע.

 

תגובה ממוקדת אירוע :

כולנו כהורים נתמודד עם מצבים בהם ילדנו יבדקו גבולות או יתנהגו באופן חוצה גבולות : תוקפנות, אלימות, חטיפת צעצועים, צעקות, התנהגות מסכנת, שפה לא ראויה ועוד. 

 

בעת הצבת גבול אנו עובדים על פי העקרונות הבאים:

 

• קשר עין:  אם נצעק לילד מהחדר השני לא לחטוף לאחותו, קולנו יהדהד אך לא יישמע. כדי שילד יהיה קשוב ויהיה אתנו קודם כל צריך קשר עין וקרבה. אנחנו יורדים אליו לגובה העיניים, קוראים בשמו ויוצרים מצב של "קשב משותף", כך אנו יודעים בוודאות שהילד קשוב לנו ומכוונן אלינו.

 

• מגע:  מגע מייצר קרבה וחום ומאפשר לילד להתמקד ולהתגייס לשיח משותף. הוא משמעותי במיוחד לילדים סוערים שמתקשים לווסת את עצמם. מגע עמוק מעלה עוררות וממקד קשב. כשאנחנו מול הילד בגובה העיניים, נאחז בו בכתפיים או נעטוף אותו קלות במגע שנעים עבורו כדי למקד אותו אלינו.

 

• גבול קצר וברור: במשפט קצר וברור, טון רגוע אך אסרטיבי, בלי חפירות ומלל מיותר אנחנו אומרים : ״אנחנו לא מרביצים ומכאיבים לאחרים״. הילד כרגע צריך שנשקף לו בצורה מאוד ברורה שהאופן שבו הוא פעל לא מתאים למערכת הערכים המשפחתית שלנו. כשאנחנו מעמיסים במלל אנחנו מאבדים את הקשב של הילד.

 

• שיקוף הרגש מאחורי המלל: הרבה הורים חוששים מלהרים את הקול או להביע כעס בסביבת ילדיהם. הסיבות לכך שונות ומגוונות. חלק מההורים חוששים לאבד את אהבת ילדיהם אם יכעסו, חלק חוששים מביקורת הסביבה, חלק חוששים להעליב את הילד ועוד ועוד. אז נכון, אנחנו לא נצרח על הילד או נבייש אותו, אין בכך תועלת. אך כן חשוב להביע אל מול ילדינו את הרגש שאנחנו מרגישים. כעס ורגשות שליליים אחרים הם חלק מהחיים.  אם הילד שלנו הרביץ לילד אחר, לומר לו "לא חמודי זה לא יפה", בטון רך וחיוך על הפנים  לא יעשה את העבודה. אם הבעת הפנים שלנו, שפת הגוף וטון הדיבור שלנו לא משקפים את הרגש שמתאים למסר המילולי ולסיטואציה, אנחנו יוצרים אי התאמה שעשוי לבלבל את ילדינו ולהקשות עליהם בלמידה חברתית.

 

הכי חשוב:  

לא מספיק להגיד מה לא, חייבים ללמד מה כן!

 

פתרון בעיות:

אחרי שהבהרנו את ה״לא״ באופן ברור, והילד הבין מה לא לעשות, עכשיו אנחנו עוברים לחלק הכי חשוב- מה כן לעשות, ואיך. הילד חטף את הצעצוע כי הוא נתקל בבעיה: בא לי ממש על המשאית הזאת, אבל עמרי משחק בה עכשיו. אז הפתרון הראשון שנשלף לו, הפתרון שיביא לו סיפוק מיידי לצורך שהתעורר בו, הוא לחטוף. תפקידנו כהורים הוא להרחיב את מאגר הפתרונות האפשריים וללמד את הילד כיצד לנהל את עצמו במצבי בעיה ולפתור אותם. ואנחנו יכולים לעשות זאת כבר מגיל שנתיים ולעיתים אף לפני, בהתאם לרמת ההתפתחותית השפתית, הרגשית והקוגניטיבית של ילדנו....

 

תמלול הרגש/הרצון: התמלול הוא אחד השלבים הכי חשובים בתהליך משתי סיבות : א. ילדנו נמצא בסערת רגשותֿ ודרך התמלול אנחנו עוזרים לו להבין מה הוא מרגיש כרגע ולדבר את זה לעולם. ב. אנחנו נותנים לילד את האמפתיה שהוא צריך באותם רגעים, תחושה שאנחנו אתו בחוויה, מבינים אותו, שומרים עליו ורוצים לעזור לו. איך זה נשמע בפועל : ״אתה ממש רוצה לשחק עם המשאית עכשיו, אני יודעת. זאת באמת משאית ממש כיפית ואני רואה שקשה לך לחכות עד שעמרי יסיים״.

 

בשלב הזה אנחנו חוזרים שוב על הגבול : ״ אבל גם אם אתה ממש רוצה וקשה לחכות, אנחנו לא חוטפים לחבר״. המטרה פה היא לחבר את הגבול לתחושה הפנימית של הילד ולעזור לו להבין מה גרם לו לחטוף- העלאת המודעות העצמית הרגשית.

 

תיווך לפתרונות אפשריים –אנחנו עוזרים לילד לחשוב אילו עוד דרכי התמודדות מתאימות פה. ״אתה יכול לחכות בסבלנות עד שעמרי יסיים, או לקחת משאית אחרת, אתה יכול גם להציע לו לשחק במשאית ביחד ולבנות לה כביש מהקוביות פה. מה אתה בוחר?״. לגיל יש משמעות בחלק הזה. ילדים מאוד צעירים בני שנה וחצי-שלוש יתקשו לחשוב על פתרונות בעצמם כי הם לא מספיק בשלים לכך מבחינה קוגניטיבית ורגשית. לכן אנו ההורים נציע להם אפשרויות. ילדים בוגרים יותר, בגילאי 3 ומעלה (תלוי במידת הבשלות) מסוגלים להעלות רעיונות משלהם ואותם אפשר לשאול, אם הם פנויים לכך ולא סוערים מדי, ״מה אפשר לעשות לדעתך חוץ מלחטוף?״

אנחנו נוטים לחשוב שילדים לומדים מיומנויות של פתרון בעיות לבד וזה באמת כך, הם מתמודדים מדי יום עם בעיות שונות ומתנסים בפתרון בעיות גם כשאנחנו לא לידם. אך במקביל חשוב שגם אנחנו ההורים נתווך ונלמד אותם איך פותרים בעיה.

ייתכן והילד עדיין יהיה מוצף ונסער ולא יהיה פנוי להקשיב לנו ואז ננסה לעזור לו קצת. נרחיק אותו מעט מההתרחשות, נחבק, נחזור שוב על האפשרויות ואפילו נשתף מה אנחנו היינו בוחרים.... בהדרגה הילד יירגע ויוכל לבצע את הבחירה יחד אתנו.   

 

בחירת פתרון ויישומו: אנחנו עוזרים לילד לבחור פתרון ואז אנחנו, במידת הצורך, עוזרים לו גם ליישם אותו, מלווים אותו עד חוויית ההצלחה. אם הוא בחר להציע לילד משחק משותף וקשה לו, אנחנו יכולים לעזור לו לפנות לילד ומתווכים בהתחלה את שיתוף הפעולה. אם הוא בחר לחכות אנחנו עוזרים לו, מציעים לחכות ביחד אתו, לשיר בינתיים שיר או משהו דומה.   

 

פרגון והכללה:  לאחר שהילד יישם את הבחירה שלו אנחנו מפרגנים לו על כל התהליך- ההתמודדות, הבחירה והביצוע. ״אני ממש שמחה שהצלחת להירגע, זה היה רעיון מצוין לבחור משאית אחרת ותראה איך כיף לשחק בה!״ ובשלב הסופי עושים הכללה למקרים עתידיים- ״בפעם הבאה שתרצה לשחק בצעצוע שכבר תפוס אתה תזכור שאפשר לבחור צעצוע אחר ולהנות!״ המטרה בהכללה היא ללמד את הילד שהמצב הזה עלול להתרחש שוב, ושהנה, הוא כבר יודע מה לעשות.

​

לסיכום

כאשר אנחנו כהורים מלמדים את הילד גבולות ומסייעים לו להתמודד עם המשמעות של גבולות בחייו היומיומיים, הוא חווה חוויה משמעותית ביותר שתורמת לתחושת המסוגלות העצמית שלו והביטחון להתמודד עם העולם. החל מהיכולת להירגע ולחזור לוויסות עצמי מתוך סערת הרגשות, דרך רכישת מיומנות חשיבה של פתרון בעיות וניהול עצמי וכלה בחוויה של הצלחה באינטראקציה עם החבר, עם ההורה, עם העולם.

 

הצבת גבולות הם חלק ממשהו נרחב יותר, האחריות והחשיבות שלנו כהורים בהקניית המיומנויות הדרושות לילד כדי להתפתח לאדם הכי מופלא שהוא יכול להיות. התמיכה שלנו בהתפתחות הקול הפנימי של הילד, זה שילווה וינחה אותו במהלך כל החיים.

​

בהצלחה, 

תהנו מהביחד