סערה בלב ילד- על ויסות עצמי של ילדים 

*לפני קריאת המאמר, אני ממליצה בחום לקרוא קודם כל את המאמר "תמיכה בהתפתחות הרגשית של ילדנו". הוא מהווה בסיס למאמר זה ויאפשר הבנה טובה יותר של הכתוב בו.  

​

יכולת ל"וויסות עצמי" היא אחד האתגרים ההתפתחותיים המשמעותיים של ילדנו. 

​

מהו "ויסות עצמי"?

אנחנו לא רק מרגישים או מביעים רגשות, אנחנו גם מנהלים אותם. ליכולת שלנו לארגן את החוויה וההבעה הרגשית שלנו קוראים "וויסות עצמי או רגשי". מדובר בפעולות שונות שאנחנו עושים, במודע או לא במודע, כדי להרגיע או להעצים את עוצמת החוויה הרגשית והמשך שלה. המושג וויסות רגשי כולל גם את היכולת שלנו לארגן הבעה רגשית (תגובה) מותאמת.

​

יכולת טובה לוויסות רגשי עוזרת לילד לשלוט בעוררות הרגשית שלו ולשנות אותה בהתאם לנדרש, כדי שיוכל לתפקד בצורה הטובה ביותר בחיי היומיום. יכולות אלה מתחילות כיכולות מולדות פנימיות (טמפרמנט, פרופיל נוירולוגי וכו'). אך הן משתכללות עם הגיל, ומושפעות רבות מאיתנו ההורים ומהמסגרת הגנית.

 

מתי הילד נדרש לוויסות עצמי? בעצם בכל מהלך היום. לדוגמה, כשהילד מגיע בבוקר לגן, תהליך הכניסה לגן מצריך ממנו הרבה וויסות רגשי. הוא צריך להיפרד מההורה, לעבור מהשקט של הבית או האוטו להמולה של הגן, הילדים כבר משחקים והוא צריך למצוא דרך להצטרף, לפעמים הגננת פנויה לעזור ולפעמים לא... תראו כמה אתגרים בסיטואציה אחת שחוזרת על עצמה מדי יום. ואכן כהורים אנחנו יודעים שיש ילדים שמאוד קשה להם להיפרד ולהיכנס לגן והם בוכים כל בוקר מחדש, יש ילדים שנפרדים מאוד בקלות ומדלגים פנימה בקלילות ובחיוך, יש ילדים שזקוקים לזמן ובהדרגה מתרגלים, עדות לטמפרמנט השונה והמאפיינים השונים של הוויסות הרגשי בין ילדים.

 

התפתחות אסטרטגיות לויסות עצמי : 

​

ישנן מספר אסטרטגיות וויסות עצמי שמתפתחות באופן טבעי בשנים הראשונות לחיים:

• לפנות לאחרים לעזרה- מתחיל מינקות שהתינוק בוכה בכדי לאותת למבוגר את מצוקתו. בהמשך הפעוט מבקש עזרה באופן מודע, כמו לגשת לגננת אם קיבל מכה, או באופן לא מודע, כמו לשבת ולשחק בקרבת הגננת או בקרבת ילדים שהוא סומך עליהם. עצם נוכחותו של מישהו שהילד סומך עליו בקרבת מקום נותנת לו ביטחון ויכולת לעשות שימוש ביכולות הוויסות העצמי שלו באופן עצמאי.

• פורקן (וונטילציה)- כאן המטרה הישירה היא לא לשנות את המצב אלא לבטא באופן גלוי את החוויה הרגשית דרך בכי, צעקות וכד'. נשאלת השאלה האם הפורקן מסייע להפחית את המצוקה והעוררות הרגשית או שהוא בעצם מגביר אותה.

• התעלמות- הילד "מסנן" מהתודעה אירוע מעורר רגשות ומסית את הקשב ממנו.  כמו להתרחק מילד תוקפני בזמן משחק בחצר. 

• איפוק- אסטרטגיה שמתפתחת אחרי הגיל הרך, היא מצריכה מהילד להיות מודע לחוויה הרגשית שלו ולעכב אותה, לכן מתאימה לילדים בוגרים יותר (לספור עד 10 כשכועסים או לקחת נשימה עמוקה). עם זאת, ילדים מצליחים להפעיל אותן כשמקבלים תזכורת ותוך כדי ויסות בשניים עם מבוגר שהם בוטחים בו.

• עירור רגשות חיוביים כדי למתן רגשות שליליים- ילד שמתרפק על הורה שכועס עליו או  הורה שקונה לילד הפתעה אחרי חיסון.

*(מתוך הספר "לא נולדים אלימים, רוזנטל, גת וצור).

 

כל אחת מהאסטרטגיות הללו משרתת את הצרכים הרגשיים של ילדנו. חשוב להיות מודעים אליהן כשהן מתרחשות ולתת לילדנו את המענה המתאים. 

 

 

תפקידנו כהורים בוויסות עצמי של ילדנו:

גיל לידה- שנה

עם היוולדו חווה התינוק מעגלים של יציאה מוויסות (רעב, עייפות, חיתול רטוב וכו') וחזרה לויסות. אסטרטגיות ויסות עצמי מתפתחות בדומה לתנועות הגוף מהאוטומט והלא מודע- כמו מציצת אצבע או עצימת עיניים כדי להירגע, אל המודע והמכוון- כמו החלפת נושא שיחה מביך על ידי ילד בוגר יותר.

בנוסף, תינוק בתחילת חייו מסתייע במישהו אחר, לרוב ההורה שהוא המטפל העיקרי, לצורך ויסות עצמי, כמו לדוגמה חיבוק עוטף, הנקה, מגע מרגיע וכו'. תהליך זה נקרא "וויסות בשניים", תהליך בו המבוגר המטפל תומך בילדו המתנסה בוויסות עצמי ראשוני, מבנה עבורו את הסיטואציה ועוזר לו לווסת את החוויה הרגשית שלו. בזכות המענה הרגיש והיעיל שנותן ההורה בתהליך זה, התינוק מתנסה בתהליכי ויסות עצמי מוצלחים, רוכש אמון ביכולת האחרים לעזור לו ולומד כי הוא יכול להתמודד ולהתגבר על תחושת מצוקה ולהגיע לרווחה. 

 

גיל שנה- שלוש

במקביל להתפתחות היכולות המוטוריות, הקוגניטיביות והשפתיות, הילד מצליח יותר ויותר להתנסות בויסות עצמי עצמאי אל מול אתגרי היומיום. הוא רוכש את היכולת להביע את עצמו מילולית, לבקש עזרה, להתרחק פיזית מדברים לא נעימים ועוד. אך במקביל, זהו גיל שמאופיין בהרבה דרישות שמאתגרות את יכולות הוויסות של הילד: הוא נדרש לדחות סיפוקים, להישמע לכללים ועוד, ולכן זהו גיל שמאופיין גם בהתקפי זעם ואפיזודות של יציאה מויסות. גם כאן הטמפרמנט המולד יהווה בסיס לתגובה הרגשית : ילדים עם טמפרמנט סוער יגיבו בתגובה רגשית שלילית, חזקה ודי מיידית לנוכח תסכול. ילדים עם טמפרמנט נינוח יותר יגיבו כנראה באופן יותר "מאוזן", יחושו תסכול, יביעו אותו במלל או בשפה, יהיו נסערים, אך יהיו יותר ניתנים לנחמה, יותר קשובים לקבלת עזרה וכנראה יירגעו יותר מהר ויחזרו לעניינם.

בגיל זה תפקיד ההורה הוא לתמוך בילד ברגעים של אתגר או מצוקה. העזרה היא לא צמודה, מיידית ופיזית כמו בינקות. אבל הילד עדיין צריך את נוכחות ההורה, שמעניקה לו את הביטחון להתמודד עם התסכול. דרך מבט, חיוך או סימן אנחנו תומכים בתחושת המסוגלות של הילד להתמודד באופן עצמאי, ורק במידה ואנו רואים שהוא מאבד שליטה או הגיע להתנהגות לא הולמת אנחנו מתערבים. זכרו- אם אנחנו ההורים נפתור עבור ילדנו את הבעיות או ננהל אותן במקומו, הוא לא יצליח לרכוש מיומנויות ואסטרטגיות שהן חיוניות לתפקוד הרגשי-חברתי שלו בעולם.  

 

גיל שלוש-חמש:

בגיל זה ההתפתחות השפתית והקוגניטיבית מאפשרות קפיצה משמעותית ביכולת להבעת רגשות, הבנת רגשות האחר, מודעות עצמית והבנת מצבים רגשיים שלי ושל אחרים. התקפי הכעס מצטמצמים והילד לומד לנהל את החוויה הרגשית שלו באופן יעיל ומותאם לסביבה.

תפקידנו כהורים בגיל זה הוא לשוחח עם הילד על הרגשות שלו (להרחבה ראו מאמר "התפתחות רגשית"), לאפשר הבנת סיטואציות מכל מיני צדדים, לשמש מודל לחיקוי להתמודדות עם קשיים, קונפליקטים ואתגרים יומיומיים ולייצר אקלים רגשי ותקשורתי חיובי ומיטיב בבית.  

 

 

כיצד נעשה זאת ביומיום:​

נוכחות מתווכת:

הנוכחות שלנו כהורים בזמן תסכול של ילדנו, מה נעשה ומה נאמר, ישפיע מאוד על יכולת הילד להבין את עצמו ולעזור לעצמו במצבי חוסר וויסות. 

רובנו כהורים ישר נקפוץ לסייע לילדנו ברגע שהוא מתקשה או עצוב. אך הדגש כאן הוא על מה בדיוק אנחנו עושים בסיטואציה הזו, האם אנחנו תורמים להתפתחות היכולת לוויסות עצמי, או פועלים כדי "לכבות" את הרגש השלילי כמה שיותר מהר ובכל מחיר.

 

עומר מנסה להרכיב משחק הרכבה והוא לא מצליח. הוא חש מתוסכל מאוד, מתחיל לצעוק, זורק את המשחק על הרצפה ומתיישב לידו בדמעות. מה עושים? האם תרוצו אליו ותרימו אותו אליכם? האם תנסו להסיח את דעתו?  אולי תרצו להרכיב עבורו את המשחק כדי לפתור לו את הבעיה, אולי תציעו לו לקחת משחק אחר במקום.... האם פתרונות שכאלה מלמדים את עומר וויסות עצמי? האם הם תורמים לכך שבפעם הבא שהוא יתמודד עם אותה בעיה הוא יתנהל בצורה טובה או יעילה יותר?

 

במצבי תסכול של ילדינו גם אנחנו חווים תסכול. לפעמים כי קשה לנו להכיל את הרגש, לפעמים כי אין לנו סבלנות, לפעמים כי אנחנו לא מבינים "מה הסיפור".... לכן קודם כל אנחנו צריכים להיות בהתכווננות מיטיבה, לשים לב לעצמנו ולרגשות המתעוררים בנו, לווסת את עצמנו ולהבין שילדינו צריך תמיכה.

 

את התמיכה נציע במספר דרכים :

 

וויסות והרגעה :

כאשר ילדנו בסערת רגשות הוא לא פנוי לכלום. המערכות כולן עסוקות אך ורק בתגובה הרגשית הסוערת. הדם במוח זורם לאזורים שאחראיים על חוויית הרגש ולא לאזורים של קדמת המוח שאחראיים על עיבוד מידע, קבלת החלטות והיגיון. לכן המשימה הראשונית שלנו היא לעזור להירגע ע"י מגע, חיבוק, אמפטיה ושיקוף של המצב ("אני רואה שקשה לך, זה באמת מעצבן" וכד'). לרוב, תגובה רגישה וחומלת תעשה את העבודה ותאפשר רגיעה. אבל! ושימו לב כי זה חשוב... לא מספיק להגיד את המילים. הילד מזהה אם אנחנו באמת אתו בתוך החוויה הרגשית או סתם אומרים את מה שאנחנו יודעים שצרך להגיד במצבים כאלה. שבו ליד הילד, צרו מגע, קשר עין, תתחברו, תנסו להיזכר בפעם האחרונה שגם אתם התאכזבתם ממשהו. 

​

תיווך להבנת הרגש : 

חלק זה משמעותי במיוחד לפיתוח יכולות לוויסות עצמי אצל ילדים. אנחנו חווים רגש כחוויה פיזיולוגית, לפחות בצורה המיידית שלו.  

 

תיווך:

בהמשך, לאחר שהילד נרגע, נעודד אותו למצוא פתרון או דרך התמודדות מיטיבה. במידה ואנחנו רואים שהוא לא מצליח לעשות זאת לבדו, נתווך לו פתרונות אפשריים: "אולי אפשר לחבר את זה מהצד השני? או לקחת חלק אחר? אולי תבקש מאבא שיחזיק לך את המגדל ואז יהיה יותר קל לבנות?" נעודד אותו, נפעל אתו ביחד בשיתוף פעולה, עד שנגיע לחוויה של הצלחה. יש חשיבות רבה לשלב זה כדי לייצר חוויה של מסוגלות למרות הקושי. לכן נוכחות מתווכת תשאף תמיד לכלול 2 חלקים : הרגעה והכלה ובהמשך תיווך להתמודדות יעילה. נלמד אותו להבין מה קשה לו, נעזור לו לחשוב על דרכי התמודדות ופתרונות לבעיה, ונחזק אותו כאשר יצליח להתגבר על הקושי. נדגיש בחיזוק שלנו את הפיתרון שהוא מצא : "ניסית שוב לחבר מהצד השני, עם המון סבלנות, והצלחת! איזה כיף! כל הכבוד שהתגברת ולא התייאשת", כדי שיוכל לשמר אותו בזיכרון כחוויה של הצלחה ופתרון יעיל לפעם הבאה שדבר דומה יקרה.

​

חשוב לי מאוד להתייחס בשלב הזה לקושי שאנו כהורים לעיתים מרגישים כאשר אנו תומכים בתהליכי הוויסות של ילדנו. להיות הורה לילד עם טמפרמנט "נינוח"- חיובי ורגוע- היא משימה יחסית קלה. כמובן שיש התפרצויות או רגשות שליליים, אך מדובר בילדים שמסוגלים להירגע בקלות מעצמם ומצליחים להיענות ולקבל את התמיכה מהוריהם. ילדים עם טמפרמנט סוער יותר, שנוטה יותר למצוקה- ילדים שמתרגזים ביתר קלות, מפרשים חוויות יומיומיות בשליליות, מתלוננים יותר ומגיבים בעוצמות רגשיות חזקות יותר- אלו ילדים שעלולים לאתגר את הוויסות העצמי של ההורה. במצבים כאלה ההורה חווה רגשות שליליים ומצוקה בעצמו, מתקשה להתמודד ולהרגיע את ילדו, דבר שעלול לפגוע בתחושת המסוגלות ההורית ולייצר תחושת תסכול. אם זה המצב, מצאו אשת/איש מקצוע שיעזרו לכם להתמודד ולקבל את הכלים הנכונים. הטמפרמנט של הילד הוא מרכיב מאוד משמעותי באקלים הרגשי בבית, ואם הוא מייצר קונפליקטים יומיומיים, לעיתים קרובות הדרכה תעזור להבין איך להתמודד בצורה מיטבית וחיובית.

 

:שיקוף

לעיתים קרובות ילדנו מגיבים בהתנהגויות לא מותאמות למצבי תסכול שונים. כל הורה מגדיר לעצמו מה מקובל מבחינתו ומה לא. יש הורים שלא יקבלו את זה שילדם צועק עליהם במצב של קונפליקט, יש הורים שיאפשרו זאת. מעל מערכת הנורמות המשפחתית נמצאת המערכת החברתית-תרבותית, שגם היא מגדירה מה מותאם ומה לא. לדוגמה להכות ילד אחר- לא מותאם ולא מקובל. חלק מתפקידנו כהורים היא גם לשקף לילדנו כיצד מתאים להגיב, גם מבחינת הנורמות והערכים שלנו, וגם מבחינת יעילות התגובה. אם ילדינו כועס עלינו ובתגובה מטיח צעצוע ברצפה והוא נשבר. מה דעתנו על זה? אם אתם כהורים מאפשרים התנהגות כזו כחלק מתגובת הכעס, זה לגיטימי בחיק המשפחה. אך זכרו, שברגע שאתם מאפשרים זאת בבית, סביר שהילד יפרש התנהגות כזו כלגיטימית, ויפעל כך גם בגן, אצל סבתא, אצל חבר וכו'.

במידה והילד מגיב בצורה שאינה מותאמת חשוב לשקף זאת : "אני יודעת שאתה ממש כועס, אבל אנחנו לא זורקים צעצועים על הרצפה כי אז הם נשברים. בוא ננסה לחשוב ביחד מה יעזור לך עכשיו: חיבוק? לשתות מים? לצאת לטיול עם הכלב?".

דרך השיקופים שלנו כהורים הילד בונה לעצמו בהדרגה מערכת נורמות התנהגות ולומד את הדרך הכי יעילה להתמודד במצבים של תסכול. אם נלמד את הילד שלנו להגיד "אני כועס" במקום לזרוק חפצים או להשתטח על הרצפה, הוא יוכל לומר זאת גם לחבר שלו במהלך משחק או לגננת שלו כדי להסביר קונפליקט שהיה עם חבר, דבר שיוביל להתמודדות חיובית ויעילה יותר.

​

סביבה רגשית מאפשרת :

חשוב שנתבונן ונבחין אם אנחנו כהורים מאפשרים לילדים שלנו להביע את עצמם רגשית. האם אנחנו ״נבהלים״ ברגע שהילד בוכה ומייצרים עוד יותר סטרס עבורו, האם אנחנו שיפוטיים כלפיו ("מה אתה בוכה, זה לא כזה נורא") האם אנחנו מאשימים ("רואה? אמרתי לך שאם תשתולל בסוף תקבל מכה"), האם אנחנו מתעלמים (לא נורא, יהיה בסדר) ועוד. אם אנחנו רוצים שהילד יפתח יכולת להבעה רגשית כנה, אנחנו צריכים להיות קשובים ופתוחים לכל מגוון הרגשות, גם אם לנו כהורים קצת קשה לשמוע אותם.

 

 

ומה בהמשך הדרך?

ככל שילדינו יתבגרו, הם בהדרגה יפנימו אסטרטגיות נוספות לוויסות עצמי. הם יתנסו בסיטואציות יומיומיות מגוונות, בדרכי התמודדות שונות וילמדו מה "עובד" ומה לא. הם ילמד מהסביבה- מההורים, האחים, הגננת והחברים בגן, ויאמצו דרכי התמודדות המתאימות להם. הם  ילמדו להבין את עצמם טוב יותר, ובהתאם  להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים. ואנחנו ההורים נלווה אותם בתהליך הזה, נשקף, נתווך, נתמוך ונשתף מהניסיון שלנו בקשיבות מירבית להם ולעצמנו.

 

בהצלחה, תהנו מהביחד